הטריפ לארץ הפלאות- הנסיך/ אדווה שיר

26.12.08
ממשיכה ללכת.. עולה לגבהיים יורדת לשפל. בראשי חולפת מחשבה שלעולם אמשיך ללכת. בחיפוש אחרי הפסגות.לעולם אכבוש ואמאס. והדרך קשה , והבדידות היא לא חברה טובה. אם רק היה לי סוס, ואם היה עליו נסיך, מה טוב.
המחשבה הזאת רקמה גידים, הצמיחה שרירים והופיעה מולי, כמו הרבה מחשבות שמופיעות בצורות כאלה ואחרות. פה בעולם האמיתי שלי, למחשבות יש חיות שאי אפשר להסביר, רק לפגוש בהן פנים מול פנים.
הוא הופיע מולי, הסוס, ועליו ישב נסיך יפה תואר. עם שיער ארוך וחיוך כובש, בדיוק כמו שאני אוהבת.
הנסיך לא דיבר הרבה רק הושיט לי יד לעלות. והוא היה כול כך שקוף, שהוא בכלל לא היה צריך לדבר. המחשבות שלו התרפקו על דלתי והתחננו בפניי לתת להן מילים, ביטוי.
הנסיך לא אהב לדבר, בטח ובטח לא על הרגשות שלו. “ככה לא נוהגים נסיכים אדווה” הוא אמר בלי מילים. ואני? החלטתי להציל אותו ואותן.
הסוס קורץ לי, כמו אומר “פה הרבה יותר נוח”.
אני, גופי ואנוכי עשינו דיון קצר. והגענו להחלטה.
החלטנו לקבל את ידו ולעלות איתו על הסוס. למרות שזה גבוהה, ואנחנו לא אוהבים ליפול מגבוהה אה?. מחליטה לקחת סיכון פעם בחיים. בכלל, הבדידות כבר מעיקה עליי, היא מאוד דורשנית. אמרתי לה יפה שלום ודהרתי לדרכי, על הסוס המהיר בעולם, שאליו התלווה נסיך שעם הזמן יתברר שהוא רנדומלי לחלוטין.
אנחנו דוהרים , עולים על ההר הכי מרהיב שראיתי בחיי, אין לי ספק שבלי הסוס, טוב נו, והנסיך, לא הייתי מגיעה לפה. כול כך יפה פה. הנסיך מבקש שוב, בלי מילים, שנמשיך הלאה. ואני רק רוצה להתרפק על הנוף המדהים . להמשיך לאהוב את הנסיך שלי בגופי ובנפשי.
“נסיכה שלי” הוא לוחש לי באוזן. אני? נסיכה? לא לא… אני אדווה אני. סתם. אדווה.. יחידה ומיוחדת, אבל אדווה. אבל הוא לא שמע. לא נורא. הוא יגלה את זה לבד.
אנחנו ממשיכים לדהור.יורדים מההר, עולים על גבעות קטנות, נחמד. ואז-מישור. הנוף מנוטוני ומתחיל להיות לי משעמם. ובכלל, לא כול כך נוח על הסוס הזה… כואב לי ונתפס לי שריר החשק.
פתאום בלי אזהרה (מחשבות מעצבנות……..) ירידה תלולה.
אני פוערת עיניי בפחד. הבילתי נמנע זה שניפול בסוף אבל בכול זאת אני נאחזת בנסיך שלי הכי חזק. שוכחת בכלל ששנינו יכולים ליפול מהסוס. מחובקים, אבל ליפול.
ואכן, אנחנו נופלים.
על הקרעקע, חבוטים וכואבים . מסתכלים אחד לשני עמוק לתוך העיניים. מחליטה , למרות הפצרותיו של נסיכי שמתישהו בדרך למד קצת לדבר,להסתובב ולהמשיך בדרך לבד. אך איך שאני מסתובבת אני רואה שהדרך סבוכה ומפחידה, שוב היער הזה . איך חזרתי לפה בכלל? והבדידות נשענת על העץ מחייכת וקורצת לי “ידעתי שתחזרי מתישהו” היא מצחקקת.
אני נתקפת בהלה מסתובבת בחזרה לנסיך שלי. אני רואה שהוא דהוי כולו. חסר צבע וחיות. החיוך הכובש התחלף בחיוך עקום וממורמר . עדיין אני מחליטה שזה הנסיך שלי. הייתי איתו על ההר היפה בעולם ואנחנו נחזור לשם! בכול מחיר. הוא תופס לי את היד ואנחנו רצים. מנסים לברוח, בעיקר מעצמנו.
אבל אנחנו שם. ואיתנו הבדידות. עומדת בנינו. מבסוטה עד השמיים.
אנחנו מנסים לאהוב דרך הגוף. אבל הגוף הוא רק גוף. ובזמן שהגופות שלנו שוכבים אני והבדידות אוחזות ידיים ומתבוננות.
אני מסתכלת, מבט אחרון , על האהוב שלי, הוא לא נסיך , נסיכים הם צפרדעים בפונטנציאל, הוא פשוט הוא, נהדר וקסום.מסתכלת על זה שכבש איתי את ההר היפה בעולם, הוא וגופי אוחזים אחד בשני, מסרבים להרפות.אני מפריחה אליו נשיקה אחרונה , הוא מתבונן בי , ברוחי.בדמעה הוא משחרר גם את גופי..
אנוכי (האגו,זוכרים אותו?) בוכה. צועק , מסתגר בעצמו מלקק את פצעיו.
אני יושבת לידי, שותקת. פעם ראשונה שאין לי מילים..מחכה שההווה יהפוך לעבר.