כל יום מחדש אתה קם בבוקר הולך למטבח. כמובן לאחר צחצוח השיניים, עם מברשת שנמצאת אצלך בערך שנתיים. אתה אפילו לא חושב להחליף אותה,כנראה כיוון שאף פעם לא הסתכלת עליה ממש מקרוב. אז כמו שהתחלתי לומר, אתה מגיע למטבח מכין לך טוסט חביתה או סתם כוס קפה. זה בערך קורה לי וכנראה גם לך ובעצם לכל אדם בעולם, עם היוצאים מן הכלל כמובן. היום בוקר של יום ראשון, העיתון כמובן מאחר, והנה אני רואה מהחלון את מחלק העיתונים. הוא מחייך אליי חיוך מאולץ ואני מחזיר לו אפילו שאני מת לקלל אותו ולהגיד לו בן זונה למה איחרת. כעבור שתי דקות אני פותח את הדלת, לאחר שהמחלק עיתונים עזב, מתכופף וחוזר לכיוון המטבח ובדיוק כשבא לפתוח את העיתון חושב לעצמי,למה העיתון הגיע בכלל הרי די בטוח שמשהו טוב לא יהיה רשום שם. זה מזכיר לי פעם אחת כשהייתי בצבא, יצא לי להיות בכותל מספר פעמים ובאחד הפעמים הללו ביקשתי משאלה שקרוב למדי לא תתגשם, ביקשתי שיום אחד אקום באיזה בוקר לא משנה איזה בוקר, אקום ומה שיהיה כתוב בעיתון זה הכול מעולה, אין שום בעיות, היום פשוט נפלא וכל הכתבות יהיו בסגנון "מתנחלים ופלשתינאים עושים מצעד של שירה בציבור", "הבורסה בעליות שערים חדות", "יש מספיק מים בכינרת לפחות לעשרים שנה הקרובות"… אולי זה נשמע מוגזם ואף אוטופי אבל מה בסך הכול ביקשתי, הבקשה שלי כל כך מוגזמת?! אולי כן ואולי לא.
עוד לפני שפתחתי את העיתון כבר ראיתי שמשאלתי היום לא תתגשם. בכותרת, "פיגוע ירי שני ישראלים נפצעו קשה ליד שכם", ושוב כמו כל יום ראשון אני מרגיש מעט מצוברח וחושב מעניין מה עוד יקרה השבוע במדינה המזדיינת הזאת. אני בא לפתוח את העיתון והוא כמובן מתחיל להתפרק לי בידיים, דבר שקורה באופן שכיח למדי.
נוצר מצב שאני פשוט לא מבין, אם משקיעים בעיתון כל כך הרבה מאמץ כמו, מציאת כתבות, צלמים, עריכה וכדומה, מדוע לכל הרוחות לא משקיעים על עוד סיכת מהדק אומללה שתחזיק טיפה יותר חזק את העיתון, כדי שלא יתפרק לי בממוצע פעם בשבוע. לבסוף שהצלחתי לפתוח את העיתון הסתכלתי בתמונות הם תמיד יותר מעניינות אותי מהכתבות לפחות בהסתכלות הראשונה, כנראה זה בגלל איך שחונכתי,אבא שלי תמיד היה אומר לי "רועי, תמונה אחת שווה לאלף מילים" .
הוא היה אומר זאת כנראה בגלל שכל חייו עוסקים ביצירות, הוא אמן חי מיצירה ליצירה. למען האמת בתור ילד אף פעם לא הערכתי אותו מספיק, רק בשנים האחרונות למדתי להעריך את פרי ידיו במיוחד הציורים שלפי דעתי בעלי עומק רב. אפילו בביתי יש לי ציור אחד שלו ובו מצוירת ילדה קטנה, העומדת באמצע שביל בתוך יער. הציור הזה מזכיר לי אותי, תמיד תקוע באמצע שום מקום, לא סגור על המקום,על איפה אני ומה בדיוק רוצים ממני בעולם הזה, דבר אחד אני יודע וזה שכל הדברים שאבא שלי אמר לי בילדות נכנסו לי למוח ואפילו לתת מודע המסריח שלי, אם בכלל הוא קיים ולא רוצים לצאת.
תת מודע, מי יודע על קיומו המדענים והפרופסורים שכל אחד סותר את השני, בטוח שלא אני זה שיחליט. אבל אם כל הכבוד למלומדים בעולם שממציאים דברים ומוצאים כל יום דברים חדשים, מי יודע מה נכון ומה לא, אני למען האמת חושב שהכל שטויות. מה שהכי מצחיק אותי בעיתון אלו הסקרים שכמעט כל יום מופיעים בעיתון. היום יש סקר על "מיהו ראש הממשלה הטוב במדינה מיום הקמתה"? מה זה הסקר המפגר הזה, מאיפה לכל הרוחות אני יודע איך בן גוריון תיפקד ומי לכל הרוחות כן יודע? אף אחד, או אולי יש כאלו שיודעים, הם מהווים עשרה אחוזים מכלל המדינה, אלו הם הקשישים, שעדיין מצליחים לתפקד ועדיין זוכרים איך היה בן גוריון כאשר הם היו צעירים. אני עדין לא מצליח להבין איך הוא הגיע לשלושים ושתיים אחוזים מבחירת הקהל. כל הדברים הללו תמיד נראים לי רמאות, במיוחד הגרלות כמו זאת בתחתית הדף "צלצל ואולי תזכה ברנו מגאן החדשה רק טלפן תאמר את המספר שרשום בריבוע הכחול ואולי תחזור אם רכב חדש הביתה". כל ההגרלות האלו תמיד נראות לי מאוד מפוברקות, תמיד זה נראה כאילו מאחורי הקלעים המנכ"ל של החברה נותן את המכונית לרותי או לאוסנת שהם בעצם קרובות רחוקות של המנכ"ל. דבר שבטוח לא יוזכר בשעת הזכייה, כך שאיכשהו בקומבינה היא מצליחה לקחת את הרכב. לפי דעתי בכלל הגרלות זה דבר טיפשי, אולי זה בגלל שמעולם לא זכיתי בכלום, אולי מלבד פעם אחת שבה זכיתי בהגרלת צ'אנס שהשקעתי בה שני שקלים. אני לא קמצן אפילו אם זה נשמע כך, פשוט מאוד אני לא מאמין במזל. אפילו השתי שקל שהשקעתי בהגרלה הושקעו בגלל שלמוכר בדוכן הטוטו-לוטו לא היה עודף מעשרים ₪ שנתתי לו בעבור סיגריות ל.מ לייט וקרטיב, עוד לפני שנתתי לו אישור הוא הוציא טופס ואמר לי למלא, וכך עשיתי. כל זה היה לפני כחודשיים, יום אחרי שאני ומיטל נפרדנו או יותר נכון היא ממני, בגלל שטענה שאני לא משקיע בקשר שלנו וזה נכון כי באמת לא היה לי זין לקשר, אבל אני כבר ארחיב עליה בהמשך. בכל אופן איפה הייתי… אהה, זכיתי בארבעה שקלים קצת שמחתי אבל בערך אחרי חמש דקות התבאסתי שבכלל זכיתי למה? בגלל שלא הספקתי ליהנות מהזכייה וישר קניתי שקית במבה ושתי מסטיקים בזוקה שאחד באתי ללעוס ואת השני שמתי בכיס מכנסי. פתחתי את אריזת המסטיק ובפנים כמו תמיד יש פתק מטומטם עם בדיחה וכמו כל ישראלי מצוי, קראתי אותה והיא הייתה מאוד "מצחיקה". ישר לאחר הבדיחה המפוצצת קיבלתי תחזית על עתידי, שבעצם הוא עברי "בגיל 21 אטוס לחלל" אני בן 24 והמקום הכי קרוב לחלל שהייתי בו זה היה בבית הספר, כאשר המורה טענה וחזרה על עצמה מספר פעמים, שאני אסטרונאוט. טוב בית הספר כמו שאולי הוריי יודעים הכי טוב, הוא המקום הכי פחות אהוב עליי. לא הייתי תלמיד גרוע אבל לא הקשבתי כמעט אף פעם בשיעורים, מלבד ספרות ואולי גם תנ"ך,זה כנראה בגלל שסיפורים תמיד עניינו אותי, לדעתי הקשבתי בגלל שהמורות נראו די טוב לעומת כל הזקנות,המגושמות והממורמרות שכל חייהן לימדו תלמידים את אותו מקצוע מחורבן. סביר להניח שהשתנה ממש בקצת משנה לשנה. בשנה הקרובה אני מתחיל ללמוד קרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן וזה בגלל שנמאס לי מהמונוטוניות שמרחפת סביבי בחצי שנה האחרונה הן באקט העסקי, החברתי והמיני שבעבר נראה טי פה אחרת. קשה לי לשכוח את החברה הרצינית הראשונה שלי, הכרתי אותה כחודש לפני גיוסי לצה"ל. ראיתי אותה בפעם הראשונה כאשר ירדה מאופנוע ה-500 סמ"ק שכל כך אהבה. סוזוקי משהו די מפלצתי עם שני אגזוזים בצבע ירוק מטאלי. חוץ מזה אני לא זוכר יותר מידיי מה הדגם כי אף פעם לא התעמקתי באופנועים. בכל אופן כמה שהאופנוע היה גדול ומפחיד ליד ההילה של הבחורה הזאת, הוא לא היה כל כך גדול ומאיים, הוא נראה ממש מתאים לה כמו, פטיש למסמר, כמו דלק למכונית. נדלקתי על הבחורה הזאת מהרגע הראשון שראיתי אותה. התנועות גוף שלה שידרו תנועות שאומרות "אפשר להסתכל אבל לא לגעת" או משהו כזה. לבושה היה סקסי היא לבשה ג'ינס כחול כהה צמוד לירכיה, חולצה צמודה בצבע בורדו ומעיל עור שנראה כאילו קנו אותו לפני כמה ימים. לפני שהצלחתי לקלוט ממנה מבט עין היא נכנסה בסערה לתוך המסעדה ואז נעלמה . ראיתי אותה בזמן שאני, עמית ויוחאי הלכנו לחגוג את יום הולדת השבע עשרה של עמית, במסעדה סינית קטנה במעלה הרחוב שבו גרתי עם הוריי ברמת גן. דקה לאחר מכן נכנסנו לאותה מסעדה שהבחורה נכנסה אליה וממתי שנכנסנו חיפשתי את אותה בחורה סקסית שראיתי בחוץ. כמה דקות לאחר שהתיישבנו, עמית ויוחאי החלו לדבר על הצבא ואני חיפשתי ולבסוף מאחורי שמעתי מריבה של שני אנשים תיארתי לעצמי שזאת היא בחדר הסמוך. לבסוף יצאה משם בפנים עצבניות באה וישבה נסערת שני מטר לידי, המוח התחיל לעלות משפטים כמו, על תהיי עצבנית, לא שווה להיות עצבניים או סתם מה קורה? אך לפני שהספקתי לדבר היא שאלה אותי למה אני מסתכל. אמרתי לה שלבחורה יפה כמוה אסור להתעצבן והיא חייכה ושאלה את שמי. רועי השבתי, הוצאתי סיגריה והצתתי אותה, היא טענה שזה לא בריא אז אמרתי לה שגם לנסוע על אופנוע זה לא כל כך בריא, שנינו צחקנו. התחלתי לשאול אותה בת כמה היא אמרה לי שעוד שלושה חודשים בת עשרים ושתיים,אני כמובן שיקרתי עוד חודש היה לי יום הולדת שמונה עשרה, אז אוטומטית אמרתי לה שאני בן עשרים, בצבא. הייתי נראה די מבוגר לגילי, עם מעט זיפים על פני , נראה לי שהיא האמינה. שאלתי אותה עם מי את רבה? עם הבוס, אני רוצה להתפטר השיבה, כיוון שהיא שונאת מישהו שעובד שם והיא לא יכולה לעבוד איתו, עכשיו היא מחכה לבוס שייקח אותם לבירור. עמית ויוחאי לפתע סיימו את השיחה שלהם והחליטו להצטרף. עמית שאל מי הבחורה? לא יודע אמרתי, מיכל היא ענתה, נעים מאוד. לפתע נשמעה צעקה, מיכל! זה היה הבוס מהחדר הסמוך, מיכל אמרה, אני צריכה ללכת ואני אמרתי לעצמי זה עכשיו או לעולם לא מה יש לי להפסיד. פרפרים היו בבטני אך לבסוף שאלתי רוצה לצאת מתי שהוא? קצת גמגמתי וחשבתי לעצמי איזה אידיוט אבל למראה הפלא היא הביאה לי את מספרה. עכשיו שאני רגוע ומאושר ישבתי לאכול, אכלתי עוף ברוטב סצ'ואן. העוף היה מעולה, אבל לא זה מה שעבר במוחי באותה העת, חשבתי לעצמי מתי להתקשר לבחורה. לאחר חצי שעה היא יצאה, אמרה לנו להתראות עם חיוך רחב על פניה, עלתה על האופנוע ונסעה. רבע שעה לאחר מכן עשינו את אותו הדבר, התקפלנו משם. כעבור יומיים החלטתי להרים אליה טלפון, לאחר צלצול אחד בלבד היא ענתה, אמרתי לעצמי שאסור לי לפשל, שיננתי שלושה – ארבעה נושאים שבעיני נראו די מעניינים, דיברנו ולבסוף החלטנו להיפגש. שבוע שלם יצאנו ואפילו היא ישנה אצלי שלוש פעמים סיפרתי לה את האמת על גילי, היא אמרה שהיא ידעה, שאני לא נראה בצבא שאני נראה "צעיר", מילה שלמדתי את פירושה בצבא. אבל זה לא הפריע לה, לפחות כך טענה. הימים עברו וכעבור שבוע כבר ידעתי הכל על הבחורה או לפחות חשבתי שידעתי. יום אחד ירדנו לאילת למלון קלאב הוטל, מלון שיש למשפחתי סוויטה בו. שבוע אחד בשנה היא הצטרפה וכל הטיול היה לנו חיוך על פנינו. בשבוע שעבר גיליתי שהבחורה סותרת את עצמה לעיתים תכופות, אבל אני לא אדם של מריבות אז לא שאלתי מה ומדוע כי לא היה לי איכפת. הדבר היחידי שכן עניין אותי הוא סקס, דבר שמעסיק כל ראש של ילד מרגע שמתחיל לפלס את דרכו ו"מושך לבנות בשיער" או נער מתבגר שלומד התנסויות חדשות ואני שרוצה להכיר בסקס יותר לעומק. בעבר יצא לי לשכב רק עם בחורה אחת ורק פעמיים כך שלא היה לי וותק, היא צחקה על כך אבל לי לא היה איכפת. אני לא אשכח את הפעם הראשונה עם מיכל יהוד, היא לקחה גלולות כך שלא הכרתי את הקונדום כל כך טוב, וטוב שכך. היינו במלון ביום השני היא תפסה אותי ,כשמשפחתי הייתה מחוץ לחדר, פשטה את חולצתי התחילה ללקק את צווארי ואני באותו הזמן התחלתי להוריד את חולצתה והכל היה מושלם. לקחתי את ידיי וניסיתי לפתוח את חזייתה ולמרבה הפלא הצלחתי דיי בקלות. ליקקתי את פטמותיה שהיו קטנות וזקורות. שדייה היו כשתי ערים במדברי אילת,טיפה יותר קטנים… אבל באותו הצבע הזהוב שזוף כבמדבר. חזרנו על תענוגות הגוף הללו והיינו מעין מכורים לנושא. עד שגילינו כעבור כחודש שיש בינינו המון מחלוקות ואנחנו לא מתאימים כל כך. היה לה קריזות והיא הייתה מעין מטורפת עם רעל בעניים, אבל אחרי כל ריב הגיע הסקס מה שהפך אותו ליותר ויותר חושני. היא לימדה אותי אני למדתי והפקתי את המרב שהצלחתי ללמוד. היא סיפרה לי סיפורים מוזרים, למשל שיש לה פלטינה ברגל בעקבות תאונה שעשתה עם האופנוע באחד הסיבובים המסוכנים של ירושלים. ומתי שהיא טסה לחו"ל כל פעם מחדש עוצרים אותה, ובכל פעם היא צריכה להגיש דו"חות רפואיים שמוכיחים כי ברגל שלה ישנה פלטינה. היא עשתה קורס צניחה אבל נשרפו לה התמונות או שהממוצע של תעודת הבגרות שלה עולה בהרבה מעל מאה ועוד דברים שנראים לי מעט לא אמינים. מה לעשות בעולם שלנו לא מספיקה מילה אלא צריך גם הוכחה. לרוב ששאלתי אותה משהו שטיפה עניין אותי והכנסתי אותה לפינות, היא גרמה לי להרגיש אשמה ששאלתי. עד שלבסוף החלטתי שיותר קל וכדאי זה לא להכניס אותה לפינות, כי היא נחשית וערמומית ויודעת תמיד מתי לתקוף ולהכיש וכמה ארס צריך כדי להרוג את הקורבן.
במשך הזמן שחלף גיליתי כמה תכונות אופי רעות שגרמו לי להבין כמה יש בבחורה הזאת. אבל בכל זאת כמה חסר בה כדי שתהייה שלי,עד שלבסוף עיניי נפתחו עוד טיפה והייתי יותר שקול עם הזמן ורגשתי איך חיי הסקס לבסוף נהפכו להיות מעט שוליים.גיליתי יותר ויותר שהבחורה מוזרה, היא קנתה דברים והייתה משיגה אותם בדרכים מוזרות, לדבריה קומבינות וחסכונות, אבל אני ידעתי שזה לא זה. במשך הזמן היא ועמית נהיו חברים טובים היו לה רק חברים בנים, מה שהרגיז אותי מאוד, תמיד היה את החשש הקטן שהיא בוגדת. לבסוף כעבור ארבעה חודשים, אני מרים אליה טלפון כהרגלי בשעת ת"ש בזמן הטירונות, והיא אמרה לי בבכי שעמית רוצה אותה, שתיפרד ממני כדי שהם יוכלו להיות ביחד. הייתי בשוק רציתי להרוג אותו, אבל החלטתי שלפני שאני עושה איזה צעד מטופש עדיף לשאול אותו. ישבנו אני, עמית ויוחאי. יוחאי הוא חבר ילדות שלי, שלא פעם ולא פעמיים נכנסנו לריבים, אבל תמיד יצאנו מהם. ישבנו במכוניתי ואמרתי לעמית שאנחנו צריכים לדבר.סיפרתי לו את אשר אמרה, הוא אמר לי שהיא שקרנית, אני העדפתי להאמין לו ולא לה, כי היה לה באופי יצר רע, התברר שהם היו בקטע, היא ישנה אצלו והוא שאל אותה מה קורה בניהם. הוא טען שהיא רצתה לשחק ביני לבינו. זה לא הלך, כי אחרי הכל לחברים יש פחות יצר הרסני, מהעם שנקרא נשים ואני עדיין מאמין בזה. אני מאמין, כשבחורה אחת הולכת החברים שלך עדיין יישארו לצידך ואותו הדבר עם משפחה. כעבור חצי שנה נפרדנו, שבועיים לפני הסילבסטר של אותה שנה וטוב שכך. ביום הסילבסטר חבר מהצבא הכיר לי מישהי מחדרה מישהי בשם מיכל, היא הייתה בחורה מאוד מוזרה, מופנמת ושקטה משהו מוזר, לא רגיל כאילו חיה במעין בועה. אבל מה לעשות כנראה המשיכה שלי למוזרויות הוא דבר שכיח וטבוע בתוכי, זה ככל הנראה נובע מכך שאני שונה משאר האנשים, שכל חייהם קמים בבוקר והולכים לפי נורמה. אפילו שגיליתי שאני אחד מאותם אנשים אלו. אבל בתקופה ההיא הייתי ממורמר ושנאתי את אותם האנשים, אלו שחיים לפי נורמות חברתיות, שהעולם מכתיב להם. אני יודע שהיצר של לעשות דברים לא נעלם ממני, הוא בתוכי. למרות שאני מתחיל ללמוד רק בגלל שהחיים של נכנסו לסירקולציה מעצבנת שאותה רציתי למנוע מלכתחילה. טוב כמו שהתחלתי לומר, ביום הסילבסטר של השנה החדשה, שנת המילניום. זה היום שבו הכרתי אותה, היא הייתה יפה, עיניה היו כחולות כשמיים ביום אביב יפה, גופה היה יפה וחלק משערות, אבל היה לה תחת גדול, דבר שתמיד חשבתי ללא סקסי ולא יפה, אף שהרבה אנשים חושבים שכן, יצאנו אני והיא במשך של ארבעה חודשים היא הייתה בחורה שלימדה אותי איך החיים של המבוגרים עובדים הרגשתי שאני מזדקן אפילו שהייתי רק בן 19.
היו לה מוזריות, למשל כשדיברנו לפעמים הרגשתי כאילו אני מדבר לקיר אי אפשר היה לדעת מתי היא מקשיבה ומתי לא. פעם שוחחנו על למה הזקנים בעולם יותר חכמים מצעירים, דיברתי אליה במשך רבע שעה היא ענתה בחיוב ואפילו השתתפה בדיון אבל היא לא שמעה מילה מדברי. אמרתי לה שזקנים יודעים ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, כמו למשל איך הם מסתכלים זמן מה על פרח שגדל בחצר והם מאושרים יום שלם בגלל הדבר הפעוט הזה. אך הוא בעצם לא כל כך פעוט, זהו חוק הבריאה דבר שאותנו זה לא מעניין, אנחנו היינו עוברים על הפרח ודורכים עליו, אומרים באדישות חבל וממשיכים הלאה, אני מאמין שרוב הזקנים לא. עכשיו רוב האנשים אולי יגידו שאני טועה ומאיפה לכל הרוחות אני יודע אבל התשובה היא כזאת אני עבדתי כשנה בהתנדבות בבית אבות ברמת גן ושם כמו כל מקום בעולם חקרתי והסתכלתי על דברים כאלו.
אחד התחביבים שלי זה לחקור, זאת הסיבה המרכזית לכך שאני הולך ללמוד קרימינולוגיה בקרוב, בכדי לקרוא, לנתח ולנסות להביא תועלת בתפיסה של מבוקשים או סתם להרחיב את אופקי, שהיו לא במעט מוצרים בעניינים רבים במיוחד פוליטיקה שלא עניינה אותי וסביר להניח שגם לא תעניין. המצב במדינה גרוע ביותר וסביר להניח שיישאר כך, אחרי הכול אנחנו חיות, אומנם בעלות אינטליגנציה אך עדיין חיות שיש להן יצר של לשרוד, להרוג, לאכול, להזדווג ולחיות בטריטוריה משלהן.
תמיד טענתי שהמוח של האדם הוא מוזר. ניקח לדוגמא ניסוי פשוט, חצי דקה לקחת עט ולרשום מה שעולה במוחך, ניווכח לראות כמה מחשבות עוברות במוחנו בחצי דקה שזה המון. במוח ממוצע בערך שלושים מחשבה אחת לשניה, זה המון אבל כך אנחנו וזה מהותנו ומהות הסיפור שלי להראות לאדם כמה מהות החיים וכמה היא סתמית אבל בכל זאת כמה הדברים הקטנים נותנים המון…

סגירת תפריט
דילוג לתוכן